כדורגל אמִתי

על כדורגל בארגנטינה ועל הכדור שלנו

כדורגל אמיתי - ארגנטינה

הייתי ילדה קטנה ואני עדיין זוכרת את התופים ואת החצוצרות. ראשון בצהריים, ישבתי לצידו של דוד שלי ורגליי לא הגיעו לריצפה. בידי האחת אחזתי חזק מקל עץ דק שננעץ בתפוח מתוק עטוף סוכר, ובידי השנייה דגל בצבעי אדום ולבן. ממרום גובהי הנמוך הבטתי מהופנטת בחמישים אלף הצופים שהיו באיצטדיון "המונומנטל", האיצטדיון הלאומי הגדול ביותר בארגנטינה. לצופים כולם הייתה מטרה ברורה אחת: לשוב הביתה מאושרים וגאים בקבוצה שלהם.
"אנחנו בעד החולצות הלבנות עם הפס האדום" קבע דוד שלי ולחש "אל תדאגי קטנה, אנחנו ננצח". חבר טוב שלו הרים אותי על כתפיו ובזמן שהתפוח המסוכר נדבק לא פעם לשערו, חשבתי לעצמי שהשחקנים ודאי שמחים שאנשים רבים אוהבים אותם מאוד. ומאז זה בשבילי כדורגל, אהבה גדולה מאוד, שאינה תלויה בדבר.
לדאבוננו "ריבר" לא ניצחה. "זה לא נורא" הסביר דוד שלי והוסיף, "בפעם הבאה ננצח. הם יודעים שלא נבגוד בהם בגלל אכזבה אחת".

כדורגל בארגנטינה

שתי קבוצות, מטרה ברורה: בעיטה שתכניס את הכדור העגול לשער הקבוצה היריבה. לשחקנים מותר להשתמש בכל איבר בגוף מלבד לידיים, ולשופט מותר לעשות שימוש בחוקי המשחק כראות עיניו. כדורגל. ענף הספורט הפופולרי ביותר בארגנטינה.

נבחרת ארגנטינה הייתה ועודנה נחשבת לאחת מבכירות הנבחרות לאורך ההיסטוריה. היא זכתה פעמיים בגביע העולם בכדורגל וגרפה לא מעט פרסים נוספים.
תרבות הכדורגל בארגנטינה כה מפותחת עד שניתן לראות מידי יום ראשון, היום החופשי, אלפי ארגנטינאים נוהרים לאיצטדיונים השונים כדי לראות את הקבוצה המועדפת עליהם. כחוק בלתי פורמלי, ידוע שאסור להתקשר לדוד שלי, מהארץ, בימים בהם מתקיים משחק. אין עם מי לדבר שכן הוא צמוד למכשיר הרדיו או למסך הטלוויזיה חובק קערת בוטנים מצופים. לימים חגיגיים, הוא נמצא בדרך לאיצטדיון "המונומנטל". ודודה שלי? היא מקבלת, מכבדת ויודעת שמצב רוחו יכול להשתפר פלאים בהנף רגל.

בארגנטינה לא מעט מפגשים חברתיים סובבים סביב המשחק. גברים ארגנטינאים ונשים ארגנטינאיות חולקים סלון, בירות, חטיפים ובעיקר חולקים אחווה. לא ניתן לתאר במילים את התשוקה של השחקנים, אלה שעד הדקה התשעים יתמסרו למשחק, ולא ניתן לתאר במילים את תשוקת האוהדים שעד הדקה התשעים יעודדו את קבוצתם האהובה.

מי האלופה?

הקבוצה הארגנטינאית המצליחה ביותר ברמה הבינלאומית היא "בוקה" (בספרדית: Boca). בוקה זכתה בגביעים בינלאומיים מוכרים, זכתה בין היתר ב-24 אליפויות של ארגנטינה ואוהדיה הרבים פרוסים ברחבי העולם. האצטדיון הביתי של "בוקה ג'וניורס" ממוקם בשכונת "לה בוקה" בפרברי בואנוס איירס, שם נוסדה הקבוצה בשנת 1905, והוא נקרא "הבונבוניירה" (בספרדית: La Bombonera) בגלל צורתו שמזכירה קופסת בונבוני שוקולד. הוא נבנה ב-1940 ומכיל 58,740 מקומות.

אך עם כל הכבוד ל"בוקה", דוד שלי (וכמוהו גם רבים אחרים) יודע שיום אחד "ריבר" תיקח ובגדול. הוא יעודד את הקבוצה הזו ויהי מה: "את האשה השנייה לא עוזבים" הוא יסביר ויעריץ את "ריבר" תמיד.
קבוצת "ריבר" (בספרדית: River) גם היא מבואנוס איירס, נחשבת ליריבה הגדולה של קבוצת "בוקה". משחק הדרבי בין שתי הקבוצות מכונה "הסופר קלאסיקו" ונחשב לאחד המפגשים החמים בכדורגל העולמי. "ריבר" נוסדה בשנת 1901, היא מדורגת במקום התשיעי בעולם ובמקום הראשון בדרום אמריקה לפי ההתאחדות הבינלאומית לכדורגל ולסטטיסטיקה.

כדורגל ודת

בארגנטינה כדורגל = דת.
את ההקבלה בין דת לכדורגל אני מחלקת לשניים: לחצי הכוס המלאה ולחצי הריק.
ברגע שאוהד תופס כדורגל כדת יש לו במה להאמין, ואמונה היא כוח. כדורגל הוא משחק כביר שאינו מחייב בכיפות ובסמלים (צעיף בצבעי הקבוצה הוא רשות), הוא מחייב אהדה. לרוב השחקנים אינם יודעים מי צופה בהם מהסלון הביתי, מי נמצא פיזית באיצטדיון ומי שומע את תוצאות המשחק באוזניה. הם רק יודעים היטב שיש להם קהל ששייך להם ושהם שייכים לו. תחושת השייכות הזו בכוחה לנתק מקשיי היום הכלכליים, החברתיים ומהשאר. קיימת מטרה אחת שתלויה בכדור אחד, שוער אחד, אחד עשר שחקנים שיעשו הכול כדי לא לאכזב וכמובן שתלויה בדגלי הקהל.

אך מה לדת ולמדינה?
אני תוהה מדוע במדינה שלי אין הפרדה בין דת למדינה בכלל, ובפרט לא על המגרש. רק השבוע אוהדי בית"ר לא היו מוכנים לקבל ששחקנים מוסלמים ישחקו בקבוצתם הטהורה. אני יכולה להבין שחלק בלתי נפרד מאהבה לקבוצה הוא אהבה לשחקניה, השאלה האם נתנו להם הזדמנות? עם זאת הספיק לי לראות את המשחק של בית"ר מול "מכבי אום אל פחם" ולהתאכזב לגמרי מה"שהידים" (כך כינו עצמם ביוקרה אוהדי "מכבי אום אל פחם"). אני בעד קללות בכדורגל (הן בגדר חובה בזמן משחק, בעיקר בספרדית) אבל לא בעד קללת אלוהי הקבוצה האחרת או שימוש בתואר "שהידים" כשמדובר בכדורגל. ברור שמקללים באיצטדיונים בארגנטינה שכן זה משחרר ומביע אהדה בקול רם, אך לא מקללים שם את המדינה, לא מניפים שם דגלי פלסטין. השנאה שונה.
ברור לי שקו התפר עדין שכן ניצחון דורש מלחמה ומלחמה דורשת לשלוף את סך הקלפים, בין אם הם גבוהים ובין אם נמוכים, למען הסיכוי לנצח. ברור לי ש"לדרבי חוקים משלו" ושלא רק "הכדור שלנו" פסול. גם בספרד היריבות בין שתי הקבוצות החזקות ביותר ("ברצלונה" ו"ריאל מדריד") הינה מאבק בלתי פוסק שמכיל בתוכו לא מעט פוליטיקה. אך הייתי רוצה שהדת בכל הנוגע לכדורגל תהיה בקבוצה ולא בגזע, כמו באורוגוואי למשל, שם היופי בכדורגל הוא לראות שכולם אוהדים של כולם. יהודים, נוצרים, סינים ועוד חולקים אותו יציע שכן "דת הכדורגל" יקרה מכל.
אז למה אנו מתעקשים לערבב בן דת לדת?

מסי, תעשה לי ילד

הכדורגל בארגנטינה מעבר להיותו דת מהווה תקווה. לא מעט עניים נאחזים בכדור הרגל שלהם כדי לא ליפול לרשת המצוקה הכלכלית. המשחק מעניק להם דשא ירוק או חצץ עליו מותר להם לפרוק תסכולים. בשכונות העוני בבואנוס איירס, שטחים ריקים הופכים למגרשים מאולתרים. ילדי השכונה משחקים בהם, כשבליבם פועם חלום להפוך ביום מן הימים לכוכבי כדורגל "כמו מראדונה".

בתקופות קשות כולנו זקוקים לאליל. כך נולד מראדונה שנחשב עד היום לכדורגלן הטוב בכל הזמנים. מרוב שעשוהו אליל הוא מצא נחמה בקוק ובאלכוהול, שניהם קיבלו אותו חלש כפי שהקהל לא הסכים לקבל. הגיבור המיתולוגי נפל וקם, השמין ורזה, ביקר שלוש פעמים באיצטדיון רמת גן במדי נבחרת ארגנטינה למול נבחרת ישראל, נחשב לסמל, ל"גיבור ספורט" וכונה "אלוהים", עד שנשבר ואף כדור כבר לא הציל אותו. ב-2010 הפך למאמן נבחרת ארגנטינה, איכזב ונותר: אגדה. שמו מוזכר בעיתונים, בסרטים, בספרים ובשירה (מי אם לא השירה דומה לכדורגל).
היום בעידן בו לכל גיבור תחליף, את מספר עשר - מספרו של מראדונה, מחזיק בגאווה לִיוֹנֵל מסי שמכונה "המשיח". מראדונה הוא לא, אבל הוא ללא ספק משתדל.

ומה בנוגע לרמה אחרת?

שאלתי מכר שלי מדוע הוא צורך כדורגל רק במונדיאל והוא סיפר שבעבר נהג לקחת את בנו שהיה אז בן קטן, למשחקי כדורגל. לדבריו, הילד היה חוזר הביתה עם שלל קללות עשיר שספק משרת תרבות מסוימת. בעיניו רמת הקבוצות כאן בארץ אינה רמה שעבורה שווה להיות אוהד. כמוהו לא מעטים טוענים שהכדורגל שלנו אינו על רמה. אני חולקת. כדורגל זה כדורגל וכל עוד תחושת השליחות בוערת בקרב שני הצדדים: השחקנים והאוהדים, הרי יש משחק ויש רמה. אפרופו המונדיאל, ניתן להשוות בין האופן בו משחקת נבחרת ארגנטינה לאופן בו משחקת קבוצה אירופאית כלשהי ולזהות מזג שונה.
הארגנטינאים ללא ספק משחקים "פחות מחושב", הם מתירים לדם החם שלהם להנחות את ההתקפה. בארגנטינה משחקים כדורגל איכותי שלא על פי כללים וטכניקות, אלא מתוך מחוייבות אושר לאלפי צופים.

ואסיים בברכה לזכרו של שמואל מונד ז"ל, כדורגלן עבר (שחקן בקבוצת הנוער של מועדון הכדורגל "מכבי קראקוב") ואוהד הפועל, שנפטר לפני מספר חודשים. הוא נהג לקחת את בנו למשחקים בבלומפילד ולצפות בכל משחקי הפועל ששודרו בטלוויזיה. בתום כל משחק נהג לתת פרשנות חכמה ומחכימה שהאירה את אירועי המשחק בזוויות שכבר לא משכילים לראות או להבין. הפעם האחרונה בה אהדת הפועל הבליחה אצלו אל מעבר לערפילי הזיקנה ארעה כשבנו עשה דרכו לתל אביב, לקחת חלק בחגיגות האליפות הדרמטית שנפלה על אוהדי הפועל בערב מוצ"ש, מאי 2010. "אבא אומר שצריך לצלצל ולברך אותךָ", מסרה רעייתו לבנם, שידע "שלפני כולם צריך לברך אותו", את האבא בזכותו זכה להתאהב במשחק באופן טוטאלי, ללא גבולות וללא תנאים.

הייתי ילדה קטנה ואני עדיין זוכרת את התופים ואת החצוצרות. ראשון בצהריים, ישבתי לצידו של דוד שלי ורגליי לא הגיעו לריצפה. בידי האחת אחזתי גביע גלידה מטפטפת ובידי השנייה דגל בצבעי אדום ולבן. "אל תדאגי קטנה, אנחנו ננצח" הבטיח הדוד ולשמחתנו "ריבר" ניצחה.

* תודותיי לכל מי שסייע לי בהשראה לכתבה ולנסיך אחד קטן.

מאת: טל איפרגן

התחברו עכשיו לפורטל ארגנטינה-ישראל

ותוכלו לקבל עדכונים על כתבות, תכנים, דיונים בפורום ועוד.