אוֹפטימיוּת ארגנטינאית

אומרים שארגנטינאים מטבעם אופטימיים יותר, האמנם?

מזג ישראלי: המצב הביטחוני, המצב הכלכלי, המצב המחליא במוסדות הבריאות, השסע החברתי, הדת, הפוליטיקה, הזיקנה, הבדידות. יונת שלום מיואשת, צפירות בכביש, דחיפות בתור, חוסר סבלנות שתוהה כיצד ניתן מול סך כל אלה, להיות אופטימי?

כשאימא שלי עלתה לארץ מארגנטינה ב-1980, היא הייתה בטוחה שבמו ידיה ובו ידיי שאר העולים, היא תקים כאן קיבוץ. היא לא הכירה אז דרך חיים אחרת ומבחינתה שיוויון זכויות מלא היה אפשרי. היא לא חשבה לרגע שיגיע היום (היום, שנת 2013), בו מעמד הביניים אותו ראוי לטפח, ילך ויעלם. יתפוגג למול עיניה הירוקות מלאות התקווה.
היא לא חשבה שמילים ריקות כמו ייאוש ואכזבה ילוו אותה הביתה כשמגיע לסיומו "עוד יום".

ובכאב, היא יודעת שאין לאן לשוב. בואנוס איירס כבר לא זוכרת אותה. העיר לא תקבל אותה בחלוף השנים שחלפו. האם היא מתגעגעת? תמיד. אך מעבר לגעגוע קיימת תחושת שייכות. וכאשר אני מעזה לשאול אותה לגביה, היא מודה שהיא חשה שייכת לכאן. בצל המזג.

למזלה (ולמזלי) דם ארגנטינאי זורם בגופה, ובזכותו היא מזכירה לי מידי יום שאופטימיות היא השקפה ולא מציאות. לפיכך, גם כשהמציאות קשה מנשוא, תמיד קיימת הבחירה להעז. קיימת הבחירה להיות אמיץ מספיק כדי להאמין ש"מחר יום חדש". יום בו ניתן להשקיף רחוק ולקוות שבתמונה אותה לא ניתן כרגע לראות, מוצג רק טוב. אימא שלי חינכה אותי שיום אחד הכול יכול להשתנות. ובנוסף היא טוענת שאם ביום המיוחל הזה, לא הכול ישתנה, גם זה לטובה. שכן קיימים מיני דברים שתכליתם להישאר כפי שהם בדיוק.

אופטימיות?

מצטטת:
"אופטימיות היא השקפת עולם הרואה בעולמנו מקום חיובי במהותו. אופטימיסטים מאמינים כי אנשים הם טובים במהותם ומאורעות בחיים הם מבשרי טוב. השקפת עולמם החיובית של האופטימיסטים מובילה אותם למסקנה כי בסופו של יום, הדברים יסתדרו על הצד הטוב יותר". (מתוך ויקיפדיה, הערך שקופץ ראשון כשמקישים "אופטימיות" במנוע החיפוש האדיב, גוגל).

לא אתיימר לומר שבארגנטינה פשוט יותר לראות את העולם חיובי. גם שם יש עוני רב. גם שם הומלסים חסרי קורת גג, קופאים מקור ומתים מרעב מתחת לאיזה כספומט.
במו עיניי ראיתי ילדים תמימים מתבוננים לי בעיניים ושותקים. מושיטים לי כף יד כדי שאעזור להם, לי, חסרת אונים שאין בכוחה להציל.

גם שם מאבדים אנשים את הדעת והשפיות, גם שם משלמת הנפש את מחיר החלומות שאינם מתגשמים.
אך דברים אחדים, אלה שביכולתם להשפיע על כל השקפה, מסודרים באופן נכון והולם יותר בעיניי. למשל, יום עבודה בבואנוס איירס יתחיל בדרך כלל בשעה הסבירה: 9:30 בבוקר. הוא יסתיים לכל המאוחר בשעה 18:00 בערב. בתי ספר אחדים מתחילים ללמד בשעה 12:00 בצהריים, ואלה שלא, יקבלו את התלמידים לא מוקדם מהשעה 8:30. הסדר הנכון שלהלן מאפשר להורה וילד לשתות קפה ושוקו יחד לפני היציאה אל היום. הערב חופשי ולא מגיעים אליו בעייפות גוברת. זמן איכות מוקדש לתא המשפחתי, התא שיש וראוי לטפח.

ומה כאן? כאן קמים מוקדם, עובדים לא פחות מעשר שעות ביום כדי לחיות בכבוד, ומגיעים מאוחר הביתה (במקרה הטוב הביתה, במקרה הסטנדרטי מגיעים לדירה השכורה), מגיעים ושוקעים עמוק בספה. ספה שמקבלת אותנו עצובים.
מידי פעם, בערבים בהם נמאס לנו לשקוע, אנו יוצאים לפאב השכונתי כדי "לנקות את הראש" מכל הפסימיות המדבקת שמסביב. מזמינים כוס מלאה ומתלוננים על כך שהיא לא מלאה עד הסוף.

חצי הכוס המלאה?

ערב. היא מגיעה לדירה השכורה ושוקעת.
"אימא למה זה לא נגמר?" אני שואלת כמו שבה אחורה בזמן, אל השאלות הטיפשות של גיל ארבע. "למה?"
"מה למה?" היא שואלת. ואני מסבירה לה, "העצב אימא. הוא לא מניח לי לאחרונה".

היא לא עונה. אני שואלת שוב והיא לא עונה. היא מדליקה סיגריה ומעדנת, משווה את העצב שלי לירח.
"אל תשאלי אותי למה הוא לא תמיד עגול". היא מבקשת ואני מחייכת, בידיעה שהלילות בהם הירח חצוי, הם שגורמים להמתין בשקיקה למלא. אני מביטה בו וממתינה בשקיקה.

לא אהיה הראשונה להודות שלא אחת אנו צומחים מהמקומות היבשים ביותר. אולי משם צמח הירח. זה שבלילה נמצא מעל לאדן חלוני ובבוקר נמצא מעל יבשתם של המשפחה היקרה שלי, בבואנוס איירס. ירח שמזכיר לי להרים את הראש. לחפש. לגלות ולהתרגש שוב משמים מוכרים. ירח שמזכיר לי לצרוח: "מוטב כאב מאשר אדישות".

איך רואים ב"אין" את ה"יש"? מה אומרים למישהו שיקר לנו ללב, כדי שלא יתפרק לרסיסים? מה עושים עם הבלבול? עם הפחד? איך מתמודדים מול החיות הרעות בדמות אדם, הקנאים, שרגליהם שמים במטרה להפיל אחרים בדרך אל פסגתם האישית? איך מתגברים על אהבה ישנה?
אימא אומרת שיש כל מיני שיטות. מהן טיפול, מהן טיול, מהן קבלה. טוענת שהשיטה הטובה ביותר היא לקפוץ למים הקרים. היא לא יודעת לשחות אך היא בוחרת לסמוך על המציל. ואם יש דגל אדום, היא נזהרת. המים הקרים מזרימים את דמה הארגנטינאי שלבטח זורם גם בגופי, ומבעד עיניה נשקף הנוף היפה ביותר.

מאת: טל איפרגן

התחברו עכשיו לפורטל ארגנטינה-ישראל

ותוכלו לקבל עדכונים על כתבות, תכנים, דיונים בפורום ועוד.