"בקרוב אצלךְ" - והפעם על חתונות

"גלוריה מתחתנת." מספרת לי דודתי בטלפון. מה מתחתנת?... הילדה בת 22. אמנם היא ובן זוגה יוצאים מגיל חמש עשרה כמדומני, אך מדוע ולאן יש למהר?
אנו מנתקות את השיחה ואני תוהה אם יש לאן. מבולבלת, אני מתבוננת בשני צידי המטבע ששוויה: "חתונה", "חתונת הכסף" (במקרה הטוב), או "חתונת הזהב" (במקרה הנוצץ).
מנסה ללא הצלחה להבין מה יש בטקס הזה שמשנה את האהבה לאחרת, לחזקה יותר.

נראה שעבור רוב, הסטטוסים "בעל" ו"אשה" עושים את שלהם. אינני מתייחסת כרגע לחברות שמרניות שללא קיום הטקס חל בהן איסור לחיות חיי אישות משותפים. אני מתייחסת לרוב שסביבי. לאחרונה דרך ה"פייסבוק", אני מגלה שחברותיי שינו הסטטוס שלהן מ"בקשר" ל"מאורסת". מחייכת, אני נרגשת עבורן מפני שאני יודעת שבמקרה שלהן החתונה לא משנה דבר. הטקס בא רק כדי להכריז על האהבה באופן רשמי ולהכין לשלב הבא בזוגיות, קורת גג אחת ומשפחה. אך אין הדבר תקף במקרה של כולם. אחרים מגיעים לשנות השלושים המוקדמות או המאוחרות שלהם, רווקים. הם מבינים שהזמן אוזל ולא ישוב, ולפיכך השאיפה לאהוב מתחלפת במטרה להתחתן. עובדה מצערת בעיניי. מפני שאני מתעקשת על כך שיש להתחתן מתוך שלמות. שאין לכך גיל הולם שכן לכל אחד הזמן הנכון שלו. כל עוד אין מבול ואין תיבה ואין נֹח, אין סיבה שזכר ונקבה ימהרו לחופה "זוגות זוגות".

גלוריה מתחתנת, לא נלך?

טקס החתונה נערך באופן שונה בתרבויות שונות ובדתות שונות. גלוריה, מהיותה יהודיה, התחתנה עם בן זוגה הצעיר בן גילה, בבית כנסת כמקובל בקהילה היהודית. יומיים לפני החתונה הדתית שמחנו עמם במשרדי רשם האוכלוסין. הגענו בלבוש חגיגי ועם אספקת אורז, המסמל אושר, אותו השלכנו על הזוג המאושר בתום הטקס. לאחר מכן נסענו לבית הורי הכלה, שם נפתחו בקבוקי יין לא מבוטלים ונפתח שולחן עליו הונחו בעיקר דברי מתיקה ופיצוחים. השמחה הייתה רבה. אני זוכרת ששאלתי את גלוריה אם היא שלמה עם כל הטוב הזה, וגלוריה צחקה. "שלמה?" היא שאלה אותי והסבירה שכל עוד לא עלתה השאלה הזאת בראשה התשובה לכך ברורה בהחלט.

החתונה הדתית נערכה בבית כנסת שקושט עבור הזוג. אווירה קוסמית ומרגשת במיוחד מילאה את ההיכל, כאופייני לאווירה שקיימת בבתי כנסת בחו"ל. החתן הצעיר נכנס לאולם מלווה באמו והכלה הצעירה בלבן, נכנסה אחריו בליווי הוריה. אחיינים קטנים נכנסו אחריה כשבידיהם הקטנטנות פרחים לבנים. החתונה נמשכה כל הלילה. כרוז שהודיע "ההסעה האחרונה תצא בשעה אחת וחצי" - לא נוכח. אוכל הוגש עד כלות הנשימה. יין נלגם כמתבקש ומוזיקה לטינית שורשית לצד מחרוזת "הבה נגילה", גרמו לנו לשיר ולרקוד.

בארגנטינה ערך המשפחה זוכה למקום רם בסולם הערכים. אולי זו הסיבה שנישואים נשמרים שם זמן רב יותר. זמן איכות מוקדש הן להורים כהורים והן להורים כבני זוג, דבר שללא ספק משמר את התא המשפחתי. לחץ סמוי בדבר מיסוד הקשר קיים גם שם. נשים צעירות מתחתנות עם גברים צעירים והופכות "אימא" בגיל יחסית מוקדם. מה גם שבשכונות עוני מסוימות בבואנוס איירס, נערות נכנסות להריון לא מתוכנן ולא נותרת להן הברירה אלא להתחתן. היוצא מן הכלל, "המתחתן המאוחר", זוכה ללא מעט מבטים מן הצד.
עם זאת, לצד הדברים הזהים, אני חשה שקיים הבדל תפיסתי מובהק בין הלחץ הסמוי שקיים שם לבין זה שקיים כאן בארצנו הקטנטונת. לחץ אותו אני קושרת לשגרת חיינו.

"זה לא את. זה אני"

אנו מסיימים את התיכון, מתגייסים לצבא, משתחררים ממנו, חוסכים כסף, טסים לחו"ל, שבים לכאן, ואז מתחיל לו שלב החיפוש העצמי. יש את אלה המוצאים עצמם הולכים בקצב החברה המכתיבה ויש הממשיכים לחפש, בידיעה שאי אפשר להיות שלם עם בן זוג מבלי להיות שלם עם עצמך. חיפוש זה עלול להתארך, ובסופו, מי יודע אולי ממתינה "האחת" שתהיה האור שבקצה.

אינני יכולה להתעלם מן הזוגות ששורדים חיים שלמים יחד. אני מביטה בהם והם מזכירים לי להאמין שזה אפשרי. שזה כדאי. אמנם זוגות אלה ענדו טבעות לפני שנים רבות, אך נראה כי כיין טוב אהבתם משתבחת. היא מקבלת גוונים ומלמדת אותם להתמודד עם הירידות שבשבילי האהבה. אך מה אם אלה ששגרת יומם הנוכחית מתישה אותם כמעט לחלוטין? אלה ששבים הביתה בתום יום עבודה ארוך ורווי עצבים, והדבר האחרון שמעניין אותם הוא לדבר על כך ש"אנחנו כבר בקושי מדברים". הם אוהבים את בן הזוג הנבחר אך לדאבונם שגרת היום משפיעה עליהם, באופן הפוגע בתא המשפחתי אותו ראוי לטפח בראש ובראשונה. אם "בלונדון אנשים יותר אדיבים", בארגנטינה אנשים יותר שלווים. הם מקבלים את פני הדברים אחרת, כוונתי, בשלווה. שגרת היום שלהם מאפשרת זאת. אני חשה שכאן לא מעט אנשים חוששים להיות הם עצמם ברמת הכלל וחוששים להתאהב ברמת הפרט. חשה שלא אחת אנו חיים על פי תכתיבים וטקסים מבלי להבין מה עומד מאחוריהם. ואם אצמד לענייננו, מאחורי טקס החתונה עומד הגיון פשוט: מחוייבות. ולפיכך יש להתחייב מרצון ובתשוקה.

שנים חלפו מאז שדרכיהן של הוריי התפצלו. היום אינני כועסת. נהפוך הוא, אני בעד פירוק הדברים שאינם מתאימים. ואף על פי שטרם הבינותי את גודל הטבעת, עד כמה היא רלוונטית, ואם בכלל, אני חושבת שהעובדה שאת אשר לא ניתן לבנות בכוח ניתן גם לפרק – מאפשרת להקשיב ללב. עכשיו.

"בקרוב אצלךְ"

עונת החתונות נפתחת ואני שמחה. אוכל טוב, מוזיקה טובה, שיכר – מה רע?
וגם אני, כנראה, חולמת על אהבה וחולמת על זוגיות, אך לא מוכנה להתפשר על שתיהן תמורת הנוחות ובטח שלא בעבור טקס.

"בקרוב אצלךְ." מאחלים לי ואני משיבה בנימוס "תודה". הם ממשיכים לפטפט בעוד אני מדמיינת טקס אחר, שמלת בד, כפכפים.
"כפכפים?! לפחות תנעלי נעל אלגנטית, עקב נמוך, סנדל לבן, לפחות." - היא מבקשת. "כפכפים אימא. אני רוצה לרקוד."

היא מלווה אותי לחופת השמים, אני בכפכפים, מעלינו ענן והיא מודה "אני נרגשת". היא מזילה דמעה ואני משתוקקת לקדש על האהבה שמצאתי, שזכיתי למצוא. הרב צוחק כיודע שתכף ארים את שמלת הבד כדי לא למעוד ואנוס על נפשי. אמתין לאורחים שלנו על רחבת הריקודים. אלחש לאהובי באוזן "כן" מבלי שאיש ישמע.

מאת: טל איפרגן

התחברו עכשיו לפורטל ארגנטינה-ישראל

ותוכלו לקבל עדכונים על כתבות, תכנים, דיונים בפורום ועוד.